יש לי זיכרון נעים מאוד מהילדות. אני בן 5 או 6, משחק כדורגל עם החברים מהשכונה על מגרש אספלט. הרגליים מלאות שפשופים, ואני במגרש כל היום. זה הרגיש כמו נצח.
יש משהו כיף מאוד בלהיות ילד. אתה משחק, מתלכלך, חוקר, מתלהב. לפעמים נדמה שילדים בכלל לא מתעייפים. איזה כיף היה אם היינו יכולים להיות כאלה תמיד?
הילד והמבוגר
יש הרבה הבדלים בין ילד למבוגר, אבל המרכזיים הם:
שחקנים רבים מאבדים בדרך את הילד. הלחץ, הביקורת, הציפיות והפחד לטעות תופסים את מקומו – ואיתו הולכת ההנאה מהמשחק. המטרה שלנו היא לא להפוך שוב לילדים, אלא לקחת אחריות על הילד הזה: ללמד אותו, להסביר לו, ובעיקר לנסות להגשים לו את החלומות.
בכל אחד מאיתנו יש ילד קטן שחולם בגדול. תהיה האח הגדול שלו, המנטור שלו, המאמן שלו.
אל תהיה מאותם אנשים שמקטינים חלומות כי הם לא הגשימו את שלהם, או כי הם לא מאמינים שהכול אפשרי.
לפני כל אימון או משחק, תגיד לעצמך את המשפט הזה:
״ילד, בוא רגע. שב פה בצד, בלי שאף אחד ישים לב, ותסתכל עליי. תסתכל איך אני מתמודד עם הסיטואציה. תראה איך אני מבטא את הרצונות שלי, איך אני עושה את מה שאני מרגיש באותו רגע, איך אני לא נעלב מדעות של אחרים – ובעיקר, איך אני לא מפחד לשחק כמו שאני אוהב.״
המטרה של התרגיל היא לזכור שיש לנו אחריות כלפי הילד שבתוכנו. לא לתת לאחרים למנוע מאיתנו להצליח, ולא לתת לסיטואציות לגרום לנו לברוח – אלא לחזור ולנסות, שוב ושוב, עד שזה מצליח. כי בסוף, הילד מסתכל עלינו. אם נברח או נוותר, זה מה שהוא ילמד.
והבטחנו לו שלא נאכזב אותו.
